ובחרת בחיים, 26.9.2022 "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" ספר דברים, פרק ל', 19 למה הכוונה ?
מה זה אומר "לבחור בחיים"?
האם החיים, הרצון לחיות – האין זה דבר מובן מאליו ? מדוע יש כאן צורך בבחירה ? ומדוע זה ציווי ? הרי אם זוהי בחירה חופשית האין זה סותר את הציווי שבסופה ? אז אני רוצה להביא טענה שאומרת כך : כל יום וכל רגע, כל אחד מאיתנו למעשה בוחר באיזו גישה ובאיזה "הלך רוח" הוא יהיה. איך ? ובכן, האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור אודות מה שקורה כרגע בנו וסביבנו, האופן שבו אנחנו מדווחים ומתווכים לעצמנו את מציאות חיינו הוא הקובע איך אנחנו מגיבים – פנימה, כלומר מה תהיה ההרגשה ומצב הרוח שלי, וגם החוצה – כיצד אני פועל. אם לדוגמה מישהו בסופר התייחס כלפי בגסות, אני יכול להתייחס לזה בביטול ולראות שהאיש הוא כזה וזה לא קשור אלי, ואז להמשיך ביומי ללא שום משקע או זנב של רגשות ומחשבות שמזדנב אחריי בעקבות הארוע. לעומת זאת, אני יכול גם לחשוב שהאיש התייחס אלי כך משום שאני ראוי ליחס כזה ואז אמשיך ואהיה עסוק במחשבות וברגשות סביב הארוע זמן רב. לפעמים זמן רב מאוד. באופן דומה, אותו בוקר יכול להירשם בתוכי כ"בוקר יפה וכמה העולם מקסים ומזמין ומבטיח", או כ"בוקר מחורבן שאין בו שום טעם ושום דבר יפה". כמובן שכל אחד מההיגדים הללו יוביל אותי לעשייה אחרת באותו בוקר ולהתייחסות שונה לסובבים אותי. כעת, מנין מגיעים ההיגדים והסיפורים הללו ? כאן אנחנו נכנסים לעולם האמונות והדפוסים וההיסטוריה הפסיכולוגית – רגשית – נפשית שכל אחד מאיתנו הולך איתו. מה שחשוב לדעת ולהבין זה – א בכל רגע נתון יש בנו סיפור או פרשנות או פילטר שדרכו אנחנו מתבוננים על העולם ואיתו אנחנו מפרשים אותו. ב רק אם אני מודע לפילטרים ולפרשנויות שלי, אני יכול להתחיל לבחור, כי עד אז אני משוכנע ש"זאת המציאות" ואין בילתה. ג אם וכאשר אני עושה עבודה של אינטגרציה, כלומר של הסכמה לראות ולהרגיש ולקבל את המקום שממנו נובעים הפילטר או הסיפור, אז אני יכול באמת לבחור. לבחור מה ? לבחור מה תהיה הגישה שלי עכשיו. כי עד לאותו רגע של מודעות והסכמה והכללה הסיפור מעוות את שדה הראייה, קריאת המציאות שלי תהיה מוגבלת ומוסתת, ובעיקר – לא תהיה לי באמת אפשרות לבחור. רק להמשיך ולפעול על פי תכתיבי העבר. אז אם נחזור לדוגמא של האיש שדיבר אלי בגסות בסופר, ייתכן שאגיע הביתה כועס ואז אריב עם ילדיי או עם אישתי, אקלל את העולם, אבהה במסך וארדם ממורמר. אבל אם אני אדם שעושה דרך של צמיחה אישית ייתכן שלמחרת אתבונן במה שקרה ואבין למה נפגעתי, ולכן כעסתי, ואיך זה קשור לסיפור שלי. (ולרוב זה קשור לגיל מוקדם יותר, לחלק צעיר ופגיע בנו), ואז אסכים לפגוש את הנער המתבגר הזה שהייתי, שלמעשה הוא זה שנפגע בסופר אתמול, אתפוש איתו שיחה ואחבק אותו, אומר לו כמה הוא יקר ועד כמה אני מעריך אותו ועל מה...ואז אוכל גם לקחת אחריות על ההתנהגות שלי בבית באותו ערב ואולי גם לבקש סליחה מילדיי או מאישתי, אם צריך. או אם אני קם והבוקר מורגש לי לא אטרקטיבי בעליל, ייתכן שאחפש מה הצורך בי כרגע שאינני ממלא, או מה גורם לחמיצות הזו בתוכי עכשיו. ואז ייתכן שאמצא גם דרך למלא את הצורך הזה ולפתע החמיצות תפנה את מקומה וטעם אחר יופיע, נניח חמוץ – מתוק... ואיך כל זה קשור לאמירה הזו "לבחור בחיים" ? החיים שלנו מתרחשים עכשיו. רגע אחרי רגע. הבחירה שלנו, בכל רגע ורגע, כיצד להתייחס למציאות חיינו, היא אכן בידינו, בתנאי שאנחנו מודעים למיסוכים ולמסכים שצובעים את התמונה שלנו. אני יכול לדבוק בגרסה הקדומה שאומרת שאני לא ראוי והעולם נגדי ואז להיות בפוזיציה קרבנית ולהיות כועס, מבודד, מפוחד, ואז אדם זר בסופר שאומר משהו יכול לגרום לי ימים של מצב רוח רע, או אני יכול לעשות עבודה של מודעות והתפתחות אישית ואז אותו מפגש בסופר לא ישאיר אפילו שביב של משקע בתוכי.
יותר מזה – ככל שאנחנו גדלים, כך במצבים רבים יותר ויותר אנחנו מגיבים בצורה מדויקת למצב שבו אנחנו נמצאים. וזה משום שה"רדאר" שלנו נקי, ולכן קריאת המציאות שלנו טובה, וגם יש לנו חופש פעולה, אנחנו פחות מעוכבים, ולכן נמצא את עצמנו פחות ופחות בחרטה על מה שעשינו או אמרנו או על מה שלא עשינו או לא אמרנו. "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" מהפסוק עולה שהיכולת הזו לבחור היא ממש בלב של הקיום שלנו כאן כבני אדם, לפחות על פי תפישת כותב השורה הזו. הוא מביא את השמים ואת הארץ כעדים למתן היכולת הזו לבני האדם – לבחור בחיים או במוות, בברכה או בקללה. האדם, בהיותו מחבר בין שמיים וארץ ועשוי משניהם* – מרוח וחומר, לאדם עצמו יש את זכות הבחירה. אז מדוע זהו ציווי ? אם זוהי בחירה חופשית איך זה מסתדר עם ציווי כזה ? לדעתי הכוונה כאן ברורה – אכן, זוהי בחירה חופשית. אבל החיים הם קדושים. ולכן הבחירה שלנו בחיים זה הצו הנשמתי האמיתי. כאשר אנחנו בוחרים אחרת אנחנו סוטים מהחוק הטבעי, הטבוע בנו. ואז אנחנו סובלים, בצורה כזו אחרת. אנחנו מרחיקים את עצמנו מהחיבור למקור, מהחיבור לחלק העמוק האינטואיטיבי בנו, אנחנו מרחיקים את עצמנו מהאור. ומדוע זה ישפיע גם על צאצאינו ? משום שהמעשים שלנו כאן היום משפיעים גם על ילדינו. לטוב או לרע. ב 7 השנים האחרונות אני עושה עבודה גם על הקשר שלי עם המשפחה שממנה באתי. אני נותן מקום וכבוד לסבים ולהוריהם, וגם לאבי ולאימי. תמונת העולם שלי השתנתה. פעם חשבתי והאמנתי שכוח הבחירה שלי וההגשמה האינדיבידואלית שלי היא חזות הכל. אבל ככל שאני מתבגר אני מבין שחלק חשוב מהעבודה שאנחנו נקראים כאן לעשות זה לרפא גם את פצעי העבר, כדי שהם לא ימשיכו להשפיע גם על העתיד. האבא שלי והסבא שלי (משני הצדדים) חיים בי גם היום, הם חלק מהמטען שאני נושא בדמי ובתודעתי. אז אם אני מטפל ומרפא את הקשר שלי עם אבי או עם אימי, גם החוסן וחכמת החיים שלהם יכולים לזרום דרכי, ואם אני מטפל גם בטראומה שהסבא שלי חווה, גם נוכחותו מתחזקת בחיי. ככל שהטראומות הבין- דוריות שלנו מתחילות להירפא, כך יכולת הבחירה האמיתית שלנו עוד יותר גדלה. וגם ההבנה שאנחנו קשורים זה לזה ומחוברים למשפחה ולשבט ולעם... וככל שהחיבור הזה שלנו חזק יותר ובריא יותר כך גם הוא ממלא אותנו בכוח וחיוניות, בדיוק שכשם שהשורש של העץ מספק לו כוחות וחומרי חיים. ומכיוון שראש השנה היום, אני שואל את עצמי מה אני מאחל לעצמי לשנה הזאת ? הדבר שעלה בי בצבעים עזים היה : אני מאחל לעצמי שאדע להכליל את הצללים ואת האור שבי. שלא אפחד – לא מאלה ולא מאלה. שאדע לתת מקום גם לאור וגם לצל, וגם לסדק שדרכו האור מאיר את הצל. ושאהיה עדין עם עצמי. כדי שלא אסתנוור. עדין, כדי שלא אברח מעצמת האור ומחומו. עדין אך גם נחוש. נחוש, כי הבחירה בחיים, בסופו של דבר, זוהי בחירת הנשמה. אבל גם היא, הנשמה שלי, תלויה בי ובבחירות שלי בגלגול הזה.