כשהשתחררתי מהשרות הסדיר
ניצבתי, בפעם הראשונה בחיי,
בפני מצב מבעית : בפעם הראשונה בחיי הייתי צריך לבחור מה לעשות !
השתרע מולי ים האפשרויות האינסופי של שעות וימי חיי העתידיים ושאלתי את עצמי
- לאן לכת ? מה לעשות ? כמה התלבטתי, וואי וואי ! זה היה סיוט !
מצד אחד התרגשתי מאוד, כי סוף סוף אהיה חופשי !
אבל מצד שני זה גם היה מאיים ומפחיד – איך לעזזאל למלא אותו, את הריק הזה !?!
והעולם נראה מקום גדול ועצום כל כך, אינסופי, ומפחיד.
אולי קצת כמו שחווה תינוק את מרחבי הקניון הרועשים ועמוסי הגירויים אליו מביאה אותו
אמא שלו בעודו בעגלה...
עברו 35 שנים מאז.
בשנים האלה טיילתי, עבדתי, למדתי, התנסיתי במקומות ואנשים וחוויות...
נהייתי בן זוג ואבא, לימדתי.
ואם אני שואל את עצמי מה הדבר שלמדתי והפנמתי ואותו אני מיישם יותר מכל –
התשובה היא – להקשיב. ולהקשיב קודם כל לעצמי.
וגם קיבלתי ויצרתי כלים כדי לשכלל ולהיטיב את ההקשבה הזו.
(למדתי גם להכיר וגם להעריך ולפרגן לעצמי, יותר לאהוב ולעודד את עצמי.
אני היום אדם הרבה יותר שמח ושלם עם עצמי,
הרבה יותר אוהב והרבה פחות שונא וכועס. יותר מחובר לאדמה, בהיר ועקבי. וזה המון !
וכן – לא נהייתי כבוי. ההיפך !
אבל כל אלה הם כמעט פועל יוצא של הדבר הבסיסי הראשון – הקשבה !)
לדעתי זהו הדבר החשוב ביותר שצריך ללמד ילדים,
כדי שהם יוכלו לחיות טוב ולהיות נאמנים לעצמם,
ולא רק להצליח איכשהו לשרוד את מרוץ העכברים...
כדי שהם יחיו בחוסן אמיתי, פנימי, צריך ללמד אותם איך להיות –
איך להיות נוכחים בצורה מלאה ברגעים של החיים שלהם.
איך להקשיב ולהיות עם עצמם ללא התלות בעוד גירוי חיצוני
ממלא או בעוד מזון סותם – מוח מזן כלשהו...
התקופה שאנחנו חיים בה מתאפיינת בפנאי – לאנשים יש יותר ויותר זמן פנוי, זמן בבית.
ואדם שמשתעמם כשהוא עם עצמו, אדם שלא יודע מה לעשות כשהוא לבד
זה אדם שמתמכר לכל אוכל מהיר וזמין...כי הוא ריק מעצמו. אין אף אחד בבית !
(אגב, לו היינו יותר נוכחים ברגעי חיינו היו נמנעות יותר ממחצית מתאונות הדרכים
בכבישים, משום שיותר מחצי מהתאונות מתרחשות כתוצאה מהסחת הדעת).
אנחנו מתרגלים, בחברה הצרכנית שלנו, למלא את הריק המאיים בג'אנק פוד –
משחקי מחשב, סרטים מלאי אלימות וסקס פרוורטי...
כי העיקר לא להיות היוצר של הרגע, העיקר לחיות בנוחות של הפאסיביות –
כי הרי רווחי החברות בחברה הצרכנית תלויות בכמות הצריכה שלנו את
המוצרים אותם הם מספקים...וכמו שבמזון המהיר מכניסים חומרים ממכרים,
כך דואגים גם למכר אותנו לג'אנק פוד המנטלי אותו אנחנו צורכים...
תשאל/י את עצמך – אם אני לבד יום שלם, באיזשהו מקום, ללא גירויים חיצוניים –
ללא ספר, עיתון, פלפון, איתורית, מחשב או טלוויזיה...לבד. איך אני מרגיש ?
האם ניסית פעם להיות כך יום שלם ?
אני מאיץ בך לעשות את זה !
לא מלמדים אותנו בבית הספר את הדבר החשוב ביותר שצריך ללמד כל אדם וילד –
להקשיב לעצמו !
מה הם הצרכים שלך ? מה את/ה רוצה? באמת ?
איזה סוג של אוכל ?
(אני זוכר איך הייתי מלא התפעלות מחברתי הראשונה כשראיתי כיצד היא שואלת את
עצמה, כמו באותה פרסומת – מה בא לה לאכול עכשיו. אני באותו גיל הייתי רגיל לאכול
לרוב בבולמוס, אכילה רגשית בעיקר...).
מה מתאים ונכון לך עכשיו ? ולטווח בינוני ? ולחיים ?
ואיך יוכל אדם לבחור את מה שבאמת טוב לו אם לא אפשרו לו,
עודדו אותו לשאול את עצמו מה הוא רוצה/צריך ?
שהרי מערכת החינוך ואחריה גם המערכת הצבאית -
אלה מלמדות אנשים בעיקר לעשות את מה שאומרים להם, לפעול לפי המצופה.
כשאני השתחררתי בפעם הראשונה בחיי הייתי צריך לשאול את עצמי –
הי, בעצם, מה אני רוצה ?
בהמשך חיי ראיתי, כמובן, שאני לא היחידי שפקד אותו משבר כזה עם תום השרות הצבאי
או בסוף מסגרת הלימודים הרשמית...
כל מי שעשה מעבר בחייו, שינוי; כל אדם שנהיה עצמאי או שיצא לפנסיה
נתקל באותה בעיה...או יותר נכון לכנות את זה באותו אתגר.
לא מלמדים אותנו להיות.
ישנו דגש עצום בחברה שלנו על לעשות !
ועל להתקדם, ולהספיק. זה כמו שאנחנו אומרים
על טיול – "עשינו את נחל בצת"...?! שמתם לב לעניין הזה ? אתה "עשית" את הנחל ?
כן, ולא רק שעשיתי אותו אלא גם סימנתי ב – V אח"כ !
(אנחנו גם "עושים" ילדים. בואי נעשה עוד אחד !
איזה מזל גם לי וגם לילדי שלא אני עשיתי אותם ! אין לי את האינטליגנציה או הידע או
היכולת לתכנן אטום או תא אחד מגופם, שלא לדבר על גוף שלם ועוד עם יכולת
ליצור ולחשוב ולהרגיש ולאהוב – עם החיים הפנימיים המדהימים שממלאים אותו...
למזלנו משהו הרבה יותר אינטליגנטי ממני עשה אותם.
אני לכל היותר לוקח אחריות ומנסה לעזור, לא לחבל, לכוון, לשים גבול לפעמים, וכו'.
לא שאני חושב שזה מעט, אבל אתם רואים את ההבדל...)
ו – כן, זה קשור לאותו עניין של ראיית הכל מזווית הראייה של החומר ושל העשייה
ומתוך מקום מאוד לא אמיתי ולא צנוע.
לא, אנחנו לא עושים ילדים.
כל חיינו אנחנו במרוץ הזה,
כשלא כל כך ברור לאף אחד לאן אנחנו כל כך ממהרים או ממה אנחנו בורחים.
ואולי הבריחה היא בדיוק מאותו ריק שעלול להתגלות בפנים –
מהחור השחור המאיים הזה שנקרא - עצמי ?
כדי שאדם יוכל להנהיג את חייו כיצור אוטונומי, חופשי, אין לו ברירה אלא להתמודד
עם הדבר הזה. עליו ללמוד איך להקשיב.
וכך – איך להיות נוכח, בצורה מלאה יותר, ברגעי חייו.
כתינוקות היינו כאלה. הידע והחוויה נמצאים בנו. עלינו רק להיזכר.
הדור הצעיר מתמכר למסכים האלקטרוניים ברמה מבהילה.
מחקרים רבים מוכיחים עד כמה רבים הנזקים בהתפתחות האדם כשהוא מכור למחשב ולכל
מסכי התקשורת הווירטואלית.
כמרצה אני המום עד כמה כחברה, התמכרנו לפלאפונים למשל...זה פשוט מדהים.
לאנשים קשה מאוד לשלוט במוח שלהם כשהוא דורש את המסך הקטן הזה.
אם לא ניזהר אנחנו נגדל דור שאיננו מחובר לרגשות שלו או לגופו, דור שאיננו יודע לתקשר
עם אחרים או עם עצמו...אנחנו חייבים להבין שאדם שלם איננו מוח שהולך על שתיים !
איננו רואים או מבינים את גודל הנזק שצורת הגדילה הזו יוצרת.
ואם אנחנו הבוגרים מכורים כך ואיננו בעלי הבית האמתיים בחיינו,
איזו מן דוגמה והכוונה אנחנו מהווים לילדינו ?
זה הזמן, אם כן, לעצור ולהקשיב – לחזור הביתה !
