לפעמים כשהמצלמה בידי,


אני זוכה לקבל הצצה אל החיבורים הלא נראים שקיימים בין כל הדברים.

ישנה רקמה לא נראית שמחברת בין כל הדברים – an unseen membrane.

בין הענן לעץ, בין השמים לאדמה, בין הכוכבים לאדם, בין האיש לפסל,

בין בני האדם ללא ידיעתם...המצלמה בידי מאפשרת לי לעתים לחדור ולהיות עד

לחיבור הלא נראה הזה. קצת כמו טלסקופ או מיקרוסקופ בידי המדען.

וזה היופי. לגלות ולהראות את הרובד הזה, הפועם בין הכל להכל.

כמו בציורים של וואן גוך או מונה.

וזה רק כשהחלק האינטואיטיבי שבי מצלם רק אז אני מהדהד עם הרובד הזה.

איינשטיין חיפש וגילה את החוקיות הזו בשפת המתמטיקה.

האימפרסיוניסטים ציירו אותה. המלחינים שמעו אותה...

והנצנוץ הזה, של הלא נראה, כאשר הוא מתגלה, כמו נצנוץ של כוכב –

של אור שמגיע אלינו ממרחק של זמן וממציאות אחרת, הנצנוץ הזה

זה הדבר שמרגש אותי. ובו תמיד יש יופי. ואמת.

ואמן, או מדען, או מורה או כל אדם – כאשר הוא נוגע בריקוד העצום והלא נראה

שמתרחש כל הזמן בנו וסביבנו, הוא מביא משהו מן האור הזה אל המודעות

ואל ההגשמה בעולם החומר.

הרי הקיום שלנו כאן כל כך מיסתורי. עבור כולנו.

אנחנו מופיעים, ואז נעלמים.

כמו נצנוץ של כוכב.

ובהיותנו כאן אנחנו מורשים לחוות, להרגיש, לדעת, לכאוב, לאהוב, להבין, ליצור...

ולגעת, לשבבי רגעים, באור.

יש שיר כזה - "we are mirrors in the sun"...


אתר הצילום שלי : http://manus25.wixsite.com/moments