לשיר, למדוט, לצלם

הכלי של המטפל זהו הגוף-נפש שלו/שלה והידע שהיא צברה.

ככל שהיא מוכנה לפגוש ולדעת עוד חלקים מעצמה, כך היא נהפכת למטפלת טובה יותר, שכן היא תוכל כך לפחד פחות מאחרים, להיות אמפטית לפצעיהם ולחולשותיהם, ולהיות איתם.

הקורס להלן מציע 3 שערים חווייתיים, דרכם יכול האדם לגלות ולהתגלות.

בעומק, כל מטפל וכל אמן רוצה להיות כלי. המוסיקאי רוצה להיות צינור למוסיקה שמימית שתרומם ותחבר ותרפא.

המטפל רוצה להיות כלי בידי כוח הריפוי שיעבור דרכו וייגע וירפא.

למעשה כולנו, כל בני האדם, צריכים לשרת משהו, כפי שאומר בוב דילן בשירו...
(“You’ve got to serve someone”(

החופש והשחרור אליו אנחנו כמהים מגיע כאשר אנחנו מאפשרים

לעצמנו להיות כלי.

את החלק הראשון של השנה נקדיש לגילוי ולביטוי של הקול שלנו.

הקול שלנו זהו כלי עוצמתי מאין כמוהו לריפוי. ריפוי עצמי וריפוי של האחר.

הקול שלנו הוא גם האופן שבו אנחנו מביאים את עצמנו בעולם, הדרך שבה אחרים מרגישים ורואים אותנו. הקול יכול לייצר קריאה לכל מה שמלווה את האדם ומחפש כניסה אליו ומבע דרכו.

הקול הוא השער הראשי אל הלב ואל הרגשות, וכשאדם מוכן לפגוש את הקול הייחודי שלו, בין כל הקולות השתולים והמיובאים וההרגליים שלו, מגיעה עם זה ברכה ועוצמה גדולה ! ומגיע גם מפגש עמוק ואותנטי עם האחר.

אנחנו ניתן מקום לקולות השונים שבנו לעלות ולהישמע, ונארח אותם באהבה,

בנדיבות ובסקרנות.

במהלך כל מפגש נעבוד עם הנשימה ועם הגוף ונשלב פרקטיקות

של הרפייה ושל מדיטציה.

המדיטציה תלווה את הקורס כולו – גם את החלק שיתמקד בעבודה עם הקול, וגם בחלק שיתמקד בעבודה עם צילום. למעשה נלמד את עצמנו להתבונן. להתבונן, עם אמפטיה, בעצמנו. להתקרקע. לווסת את מערכת העצבים. לתת למערכת הזדמנות נוספת לעכל את הרשמים שנספגו, ולהתקרב אל עצמנו.

במדיטציה נלמד להסכים ולקבל את עצמנו ואת מציאות חיינו. זוהי למעשה

דרך מעשית לאהוב, משום שכשאני מסכים לראות, ולהרגיש תוך אמפטיה את עצמי ואת חיי, אני למעשה מלמד את עצמי לאהוב.

המדיטציה, ככל שהיא מתורגלת בחייו של אדם, מאפשרת לו להישאר נוכח גם במצבים מטרגרים ומאתגרים.

בחלק השני של הקורס נתמקד בהתבוננות ובביטוי של ההתבוננות וגם של העולם הפנימי – דרך צילום.

צילום איננו תיעוד של המציאות. שכן בכל רגע נתון "המציאות" היא רב מימדית ורבת פנים. אנחנו חיים בגוף פיסי, וגם עם גוף רגשי ועם גוף מנטלי, ויש את המימד הנפשי, ואת המימד הרוחני...

ואנחנו חיים עם אחרים ובאינטראקציה איתם,

ועם העבר שלנו, והעבר הקולקטיבי והמשפחתי,

והטבע שבו אנחנו שרויים...

כל אלה מימדים וכוחות שפועלים עלינו ובתוכנו – ובכל רגע נתון "המציאות" נתפשת על ידינו בהתאם למצבנו הפנימי ולפילטר דרכו אנחנו מתבוננים...

גם הצילום יהיה עבורנו מסע פנימה, וגם מסע של למידה של שפה, לתת לעולמנו הפנימי דרך להתבטא בעולם.

הסמארטפון ייהפך לכלי של מחקר ושל ביטוי עצמי, של זרימה ושל תקשורת.

הלמידה תתקיים בקבוצה.

לקבוצה תפקיד מאוד חשוב.

היא משמשת עדות לאדם, וככל ש"המיכל" הקבוצתי נעשה בטוח יותר, כך הקבוצה נהיית עוגן מאפשר, בית בטוח לגדילה ולהתנסות ולהתפתחות של כל אחד מן המשתתפים בה.

כולנו גדלים במשפחה. לכן הקבוצה תשמש, בהכרח, גם מקום שישקף לאדם חלקים בעצמו. לא כל מה שעולה הוא נעים. אבל כל מה שעולה יכול להיות קרקע לצמיחה ולהתפתחות.

זו איננה קבוצה "דינמית" שמתעסקת במערכות היחסים שבה כדבר עיקרי, אבל בהחלט יהיה מקום לשיתוף כן, והקבוצה תשאף להיות מקום אמפטי ותומך.